התחושה שהיתה לי אמש בסיום המשחק בו גולדן סטייט ווריורס ניצחה את שיקגו בולס, בשיקגו, 125-94, היתה שחזיתי באומן.

שחקן כמייקל ג'ורדן לא יהיה בגלל כל הדברים שהוא היה מסוגל לעשות בגין מבנה גוף אידיאלי, 4.5% שומן, כפות ידיים עצומות בגודלן, אתלטיות עליונה, וניתור שלא היה כמותו. אבל מייקל היה בעל מלאכה. סטפן קרי נראה לי אמש כאומן.

לא היה לו את המשחק הגדול ביותר שלו – 25 נקודות עבורו זה חצי יום עבודה – אבל זה לא הנקודות או השלשות. מה שהערצתי אצלו אמש היתה האומנות במשחקו. ראית אנשים שלא מפסיקים לצלם אותו, ורק אותו, כאילו הם חוזים בוירטואוז, לא בשחקן כדורסל. בכוכב רוק שלא היה כמותו. והוירטואוזיות שלו אינה בריחופים, ברגים, ודאנקים. האומנות במשחקו היא הדברים הפשוטים ביותר שהוא עושה, אבל כל מה שהוא עושה – כולל כדרור ומסירה – הם יצירה אומנותית.

אמש, כשהקליעה שלו – והוא הקלעי הגדול ביותר שראה העולם ובזה אין ספק – לא היתה במיטבה הוא חילק 11 אסיסטים, כמה מהם חייבים לשחזר כי הם לא היו סתם אסיסטים – הם היו מלאכת מחשבת – וקטף  7 ריבאונדים, רק אחד פחות מפאו גאסול ופורטיס (הבולס מצאו אחלה יהלום בפורטיס הזה, אגב).

מה שמנצח התזמורת, האמן הזה עושה בעצם היותו על המגרש (ואני מתחיל לחשוב שאפילו מחוצה לו כשהוא סתם עומד על הקו ומלהיב את חבריו כאילו היה שחקן בקבוצת תיכון!) הוא לגרום לשחקנים שבראשי נחשבים לבינוניים כמו ליאונרדו ברבוסה (ואפילו אנדרו בוגוט) להיות הטובים ביותר שהם יכולים להיות. בגללו, ורק בגללו, הברבוסה הזה שיש לו פרצוף של מפגר ולפעמים בעבר (בפיניקס, ובקבוצות אחרות) שיחק כתרנגולת שמלקו לה את הראש, משחק כאילו הוא אול סטאר אחראי ומבוקר. בגללו, ורק בגללו, שחקן כמו איגודלה מקבל באהבה ממש את תפקידו כמחליף, ומוציא ממנו את הטוב ביותר שאפשר.

בגללו, ורק בגללו, שחקנים טובים כדריימונד גרין והריסון בארנס הופכים לטובים מאד אם לא מצויינים, ובגללו, ורק בגללו, קליי ת'ומפסון עלול לעשות את נבחרת ארה"ב.

אמש ראיתי משהו שלא ראיתי מעולם לפני כן: סטפן קרי, מכונת תנועה מתמדת שמשאירה כל מגן ללא אוויר, מצא טריק חדש: כשג'ימי באטלר (או דריק רוז שהיה מצויין אמש) שומרים עליו צמוד מאד, הוא משתמש בחסימות של שחקני קבוצתו טוב יותר מכל שחקן אחר בהסטוריה להשתחרר. אבל כשהם עדיין הצליחו איכשהו להיצמד אליו, הוא החל לברוח מהם (לפחות פעמיים) בדבר שמעולם לא ראיתי לפני כן: הוא ברח מהם בכניסה בין חבר קבוצתו שהיה אמור לשמש כחוסם, לבין שומרו! לא מימין או משמאל, אלא ב-י-ן! אני לא יודע אם זה היה תרגיל מתוכנן או לא, אבל לפחות פעמיים הוא ניכנס בין איגודלה ומקדרמוט, ופעם נוספת בין שניים אחרים, ולפתע הוא משוחרר לחלוטין!

לבוא מזרחה ולרסק את הקאבס והבולס בביתן תוך יומיים צורך קבוצה מיוחדת מאד במינה, וזה מה שקרה עם הווריורס. אמנם כשהם הפסידו לדטרויט זה היה הפסד שני משלושה, אבל כשאמש ראיתי במצב אחד את סטפן קרי עומד על הקו ומעודד את חבריו, ומעליו התנוסס דגל ה-"72" של הבולס, היתה לי תחושה שהמספר הזה עומד להשתנות העונה למספר יותר גדול.

אני מנסה לשנוא את הווריורס בגלל שהם קבוצה מערבית, ואיני מסוגל. הם נחמדים מדי, מהראשון עד האחרון, כולל לוק וולטון. את הספארס אינני סובל לא בגלל פופ – האמינו לי שבתוכי תוכי אני מעריץ את הפלח הדפוק הזה עם הז'קטים שלו משוק הפשפשים, שהוא גדול המאמנים מאז ומעולם – אלא בגלל הבכיות והפלופים שלהם. עוד לא היתה שריקה נגד שחקנים כטים דנקן, מאנו ג'ינובלי, וטוני פרקר (ומהם זה השתלט על שאר השחקנים) שלא נתקבלה בפרצוץ בוכה, מוחה, מתרעם, ומקטר. גם הפלופים שלהם יוצאים לי מהתחת.

הווריורס? עדיין לא ראיתי טענה או בכייה אמיתית אחת. שחקנים כקליי ת'ומפסון או הריסון בארנס משחקים בהבעת פנים אחת – חוסר הבעה מחלט; רובוט; אפילו מין פני גולם שלא בוכה, לא צוחק, ולא מביע דבר מלבד קורע לך את הצורה עם עוד סל מטרף. סטפן? במקרה הגרוע ביותר הוא מחייך. אני מנסה להשוות זאת עם הפרצוף הבוכה ומתחנן של טים דנקן, וזה ההבדל בין שתי הקבוצות.

והדבר האחרון שגורם לי להעריץ ולסגוד ממש לקבוצה הזאת היא הקלות בה היא עושה דברים. הצורה בה שחקניה משתחררים משמירה חייבת סגידה ממש. הכל נעשה שם בכזאת קלות שאתה שואל את עצמך למה אצל האחרים זה נראה כה קשה.

המסקנה? יש משהו מיוחד מאד בקבוצה הזאת שאינך יכול בדיוק לשים עליו את האצבע. הם פשוט כאלה טובים, וזהו זה. כל מה שנשאר לנו לעשות זה להעריץ , להוקיר, וליהנות מהתופעה הזאת שהיא שונה כל כך ממשחק של כל קבוצה אחרת.

כדי להיות הקבוצה הטובה בהסטוריה הקבוצה הזאת חייבת לזכות באליפות ולסיים בין 70 ל-74 נצחונות. אנחנו עדיין לפני אמצע העונה והכל יכול עוד לקרות.

אז בואו לפחות נהנה מהם כל זמן שאפשר.